הערת שוליים

דירוג: ★★★★★

השבוע, ראיתי את הסרט הישראלי ״הערת שוליים.״ הסרט הוא מ-2011 בבימויו של יוסף סידר, שגם כתב את התסריט לסרט. הסרט זכה בפרס לתסריט הטוב ביותר בפסטיבל קאן 2011. הסרט זכה בתשעה פרסים בפרסי אופיר לשנת 2011, וזכה לכניסת ישראל לפרסי האקדמיה לסרט הזר הטוב ביותר. בחודש ינואר 2012, הסרט הוכרז כאחד מתשעה מועמדים ברשימה עבור האוסקר. מאוחר יותר בינואר, הסרט היה מועמד לפרס אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר, אבל הוא הפסיד לסרט האיראני ״הפרדה״. הסרט מככב שלמה בראבא (אליעזר) וליאור אשכנזי (אוריאל).

אליעזר שקולניק הוא פילולוג שחוקר את התלמוד הירושלמי. הוא ובנו, אוריאל, שניהם פרופסורים בחוג לחקר התלמוד באוניברסיטה העברית בירושלים.

אוריאל הוא מאוד פופולרי, וכולם במחלקה (תלמידים ואחרים) אוהבים אותו. הוא נבחר כחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. אליעזר, מצד שני, הוא עקשן ומיושן. הוא לא פופולרי, לא מוכר, אין לו פרסים, והוא מתוסכל כי המחקר החשוב שלו אבד בשחוקר אחר, פרופסור יהודה גרוסמן, פרסם תוצאות דומות חודש לפני אליעזר. הוא מאמין ששיטות המחקר הטהרניות שלו נכונות, והוא מתעב ומסתייג משיטות המחקר החדשות של אוריאל וחוקרים מודרניים אחרים, כי אליעזר חושב שהן שטחיות. הוא רוצה לזכות בפרס ישראל, אבל הוא מאוכזב כל שנה כשהוא לא מנצח. כל זה גרם לו להיות אדם מריר ואנטי-חברתי, מקנא בפופולריות של בנו.

יום אחד, אליעזר מקבל צלצול משר החינוך. היא מספרת לאליעזר שהוא נבחר כמקבל פרס ישראל באותה שנה, והיא מברכת אותו.

למחרת, אוריאל זמן לפגישה עם ועדת פרס ישראל. הם אומרים לו שהיה טעות ואוריאל באמת זכה בפרס, לא אליעזר. הוועדה שואלת איך לתקן את הבעיה ולספר לאליעזר, אבל אוריאל אומר לא, כי הידיעה תהרוס את אביו. אוריאל מתווכח עם ראש הוועדה, יהודה גרוסמן, עד שאוריאל מתרגז כל כך שהוא דוחף את גרוסמן. אוריאל מתנצל, ואז הוא מבקש לספר לאליעזר עצמו. גם בפגישה אוריאל אומר שהוא הגיש כל שנה את השם של אביו לפרס ישראל, והוא אומר שגרוסמן היה זה שדחה אותה. גרוסמן אומר שאליעזר מעולם לא פירסם שום דבר משמעותי בקריירה שלו, והוא אומר שאליעזר ידוע רק בגלל שהוא מוזכר בהערת שוליים בעבודה של חכם מפורסם יותר.

אוריאל הולך לספרייה הלאומית לספר לאביו, אבל הוא רואה את אליעזר חוגג עם עמיתיו. אוריאל לא יכול לספר לאביו, אז הוא פוגש שוב עם גרוסמן לבקש מהוועדה לתת את הפרס לאליעזר. בסופו של דבר, גרוסמן מסכים, אבל עם שני כללים: אוריאל צריך לכתוב את מכתב ההמלצה, ואוריאל לעולם לא יכול להיות מועמד לפרס. אוריאל מסכים.

אוריאל כותב את המכתב, בוחר כל מילה בזהירות. בינתיים, אליעזר מוכר סוף סוף והוא מתראיין להארץ. בראיון הוא מבקר את תקפות מחקרו של אוריאל.

כשהראיון מתפרסם, אוריאל קורא אותו וכועס, אבל הוא עדיין שומר על הסוד. אבל, מאוחר יותר, הוא לוחש את הסוד לאמו, אבל היא לא מספרת לאף אחד.

בעוד שאליעזר מתכונן לראיון בטלוויזיה, הוא מבחין בביטוי התלמודי נדיר במכתב ההמלצה. הוא יוצא מאולפן הטלוויזיה וחוזר לחדר העבודה שלו. הוא בוחן את הביטוי ומבין שאוריאל בוודאי כתב את המכתב. אליעזר חושב גם על שיחת הטלפון שלו עם שר החינוך, והוא זוכר שהיא פנתה אליו רק בשמו הפרטי. הוא מבין שהיא בטח חשבה שהיא מדברת עם אוריאל, ואליעזר מסכים שבנו זכה בפרס.

ביום הטקס, אליעזר ומשפחתו מגיעים למרכז הקונגרסים הבינ״ל בנייני האומה ירושלים כדי להתכונן לטקס. אליעזר מדוכא ומוסחת. הסרט מסתיים רק רגע לפני שהמקבלים הולכים על הבמה.

הסרט היה יפה וכתוב היטב, ובמיוחד אהבתי את הסוף. בגלל שהסרט מסתיים לפני שהאבא עולה על הבמה, אנחנו לעולם לא יודעים אם הוא מקבל את הפרס או לא. למרות שזה היה מתסכל לא לראות מסקנה מספקת של הסרט, אהבתי שהסוף הוא עד דמיון. גם השחקנים בסרט נהדרים. אהבתי את הסרט הזה.